היינו שישה בטיול ללונאריס

זה היה אמור להיות שיר ממש עצוב.
לא לחינם אומרים ש"אמור" זה שם של דג.
לחן: מקורי.

היינו שישה בטיול ללונאריס,
שישה אסטרוגראפים, כולם צעירים.
בספינה עם מנוע קפיצה ליניארי
יצאנו לראות עולמות חייזרים.
היינו אני, וקיטי, ושון,
ודפנה, ימח-שמה, וצליל ואלון.
ליבנו גאה בשמחה וששון
וחדווה ופזיזות נעורים.

נחתנו שישה על חצי היבשת
שלשמש פניה הופנו העונה.
דפנה, ימח-שמה, רצתה אז לגשת,
לצאת מספינת החלל החונה.
"אני אסטרוגראפית! אני מגלה!"
דפנה, ימח-שמה, הרימה קולה.
שאלה שוב ושוב את אותה שאלה:
"עד מתי נישאר בספינה?"

ללונאריס היו חמישה ירחים
שזרחו בכל לילה ויום ביומו.
השמש היה גמדון קצת משחים
שנטה לאבד במהרה מחומו.
וללכן בלונאריס תמיד דמדומים
ושמיו הקודרים שחרחרים-אדומים.
אין זה פלא, לכן, שנותרנו בפנים
כל החורף, בלי צאת עד תומו.

ורק דפנה, ימח-שמה, שיגעה את כולנו.
"מתי? נו, מתי נצא מכאן כבר?
כל הכוכב שבחוץ הוא שלנו!
זוזו, דבילים, החורף עבר!"
ובערב אביב אדמדם וקריר
פתחנו הדלת. נכנס האוויר…
ואז קיטי הקיאה, ושון החוויר,
וכולנו הרחנו בשר.

"זה מריח כמו אוכל!" אז דפנה הכריזה.
(ששמה ישרף באשי גיהינום.)
"אני רעבה. ויש פה אחלה בריזה."
(צליל רעדה מהקור האיום.)
דפנה, ימח-שמה, כבר רצה רחוק
אל מין צמח מוזר, שצבעו לא ירוק
אלא חום אדמדם, וריחו המתוק
מילאני בקבס פתאום.

היא אכלה מלוא-החופן, לחייה גדושות
ובפה מלא צמח ימח-שמה אמרה,
"רק אני פה רוצה חוויות חדשות?
תנסו גם אתם! בחיי, זה לא רע!"
אבל קיטי סירבה ואמרה, "לא אני."
לצליל יש אלרגיות, אלון טבעוני
("זה מזכיר לי בשר.") סירב גם שון. היא,
ימח שמה, אמרה, " מה עם עירא?"

נו, לי לא היה כבר תירוץ לסרב,
ומה לעשות – לא היה לי נעים.
ואולי הדבר טוב לחיך וערב?
(או אולי הוא מלא בביצי תולעים?)
מחשבה זו גירשתי מייד בתקיפות.
אני אסטרוגראף! לא לי התייפייפות!
בלב חפץ ובלי ניצוץ נקיפות
טעמתי. יודעים מה – טעים!

ואולי לסיפור יש עוד סוף רע ומר,
כי כולנו יודעים שאסור לאכול
צמחייה שמוצאים על כוכב לא מוכר.
עדיף כבר לצום – זה ידוע לכל.
אבל עוד לא מתתי, ימח-שמה גם לא.
כל חבר במשלחת עוד חי בטוב לו.
אז למה קיללתי את דפנה, שאלו?
טוב, היא אשתי, אחרי הכל.