וולדהארי בעולם המתים
אוקטובר 20th, 2008 by 
Dana
וולדהארי בעולם המתים
לכבוד הולדתה של L, אני ותמיר כתבנו לה פואמה אפית על בסיס Attila's Treasure.
וולדהארי הפרנקי, עייף מזקנה,
רצוץ מקרבות וימים,
נשם ונשף נשימה אחרונה
ועזב את עולם החיים.
הוא פקח את עיניו שכבדו מלראות,
והנה הן חדות כלפנים.
מולו הוא ראה אז פלוגות אדירות,
צבא גיבורים אימתנים.
בראשם, מזוקן וחנית בידו
הביט איש גדול מסביב.
וולדהארי צעד וכרע לכבודו.
הוא זיהה את פניו של אביו.
"לאן זה, וולדהארי?" הרעים אז האב.
"לאן זה תישא פעמייך?
שנים הרגוך, לא חרב בקרב.
כלך לארמון מתחתייך.
"מתחתייך יושבת, על כס מלכותה,
האלה הל וכל משרתיה.
אתה שלא מתַּ בחרב, אתה -
רד נא וקוד לפניה!"
עמד אז וולדהארי צעיר וזקוף,
קומתו כמו גבהה שבעתיים.
"לא לי לשרת ארמונות אפלים.
יעדי – גן אבי בשמיים."
"אני הוא אביך!" אביו קול הרים.
"הקשב לי ואל תעבור.
לא יועדת לצעוד בגנים מוארים.
רד אל תוך השאול השחור."
נאלם אז וולדהארי, קולו אז נדם,
ורגליו מעצמן צעדו
אל השאול השחור, שם נשמות האדם
אשר לא בשדה-קרב נכחדו.
"עצור," הוא שמע קול אומר מאחור.
"חי כוחו של אב אודין, אומֲר כי
לא יועדת לרדת לשאול השחור:
עצור כאן, וולדהארי הפרנקי."
וולדהארי פנה. מאחור הוא ראה
עושה חצאית ונדן,
זיכרון נערות, זיכרון של יראה.
הוא לחש אז, "חי ישו, האגאן!"
עיניו עוטות כוחל, נוצות בשערו,
הוא דיבר לצבא לפניו:
עיניו בוהקות וידו על חרבו,
"פנו את הדרך עכשיו."
וולדהארי חיבק את רעו בשמחה
הצבא נעלם אל האין,
הוא שמע: "בוולהאלה חיכיתי לך.
בוא איתי, אל אולם חד-העין."
וולדהארי עמד אז מנגד רעו,
ודמעות לו בשתי העיניים.
"לא איתך היא דרכי. מקומי לא איתו.
פעמיי אל אבי בשמיים."
"עומדים אנו על פרשת הדרכים,
על הסף," כך אמר לו האגאן.
"כל החטא והטוב נעלמו, נשכחים,
בטלים כאשר אנו כאן."
"מה תאמר לי, האגאן? מה כיוונת לאמר?"
הוא שאל את רעו בעמדם.
"מקומי הינו כאן, בין ידוע לזר
ורחוק מחברת בני אדם,
"עכשיו שהגעת אל תוך ממלכתי
ולפני הפרדנו לעד,
נוח רק רגע, חכה כאן איתי."
וולדהארי שתק ורעד.
"החוקים כאן בטלים?" הוא שאל לבסוף.
"הם אינם," כך האגאן השקט.
הם עמדו שם לרגע, חיכו עד אין סוף,
במקום-לא-מקום, עת-לא-עת.
בין חיים לבין מוות, ברגע יחיד,
הוא ראה את רעו כפי שהוא:
בין אדם לרוחות, בין הווה לעתיד,
הם נגעו, וידעו, וראו.
האגאן אז פנה ונסוג רק קמעה.
"אהבתיך," אמר, לא יסף.
אך בטרם ענה לו הפרנקי, ראה
כי עמד לבדו על הסף.
"לך אל אביך," שמע קול אומר.
"ושמור מילותי לזוכרן.
כי היית לוחם, ומנהיג, וחבר.
זכור את שמי. זכור, וולדהארי הפרנק."
Posted in Attila's Treasure, דנה כץ-בוכשטב, תמיר בוכשטב | 
No Comments »