תחנה ריקה
אוקטובר 20th, 2008
תחנה ריקה
זה מה שקורה כשיוצאים מהבסיס בשעות לא קונוונציונאליות.
לחן: מקורי
היא יצאה מהבסיס בעשר, על כתפה התיק,
היא רצה אל האוטובוס, אך לא מהר מספיק.
בדרך כלל יש אנשים כשהיא מחכה,
אבל עכשיו, התחנה ריקה.
היא לא יוצאת אף פעם בשעות מאוחרות.
היא חוזרת בחמש, כמו הבנות האחרות,
והן כולן ביחד מחכות בתחנה
אבל היום היא נשארה שם אחרונה.
בעשר ודקה עובר הקו האחרון.
היא עומדת שם לרגע, היא בוהה בעיוורון:
היא מתקשרת למונית, אבל הקו נקטע.
אין סוללה, ואין יותר קליטה.
היא חושבת שלרגע ראתה באפלה
דמות מרוחקת שבוהה בה דום, ללא מילה,
ורעד אז עובר בה, ולא רק מהקור.
היא כאן, ולא יודעת איך לחזור.
זוג פנסים מסנוורים, והיא כבר לא חולמת.
חלון המכונית נפתח למוזיקה רועמת.
"חיילת, בואי הנה! רק תגידי לי לאן,
אני אקח אותך, לי יש זמן."
צעד לפנים, והיא עוצרת את עצמה
כי היא זוכרת סיפורים שלא מזמן שמעה,
ודבר אחד זכור לה על נסיעות עם זר:
אף חייל חטוף עוד לא חזר.
והדמות שמחכה לה מנידה ראשה מעבר,
כמו אומרת, "יש מקום לעוד אחד בקבר",
כמו אגדה על מעלית שהתרסקה פתאום
ואזהרה שבאה בחלום.
המכונית נוסעת, מאיצה כמו מטאור.
עיניה לא חושבות, והן עוקבות אחרי האור
שמתפרץ אחרי שניה כמו כוכב נופל,
מפיץ שביבים של דלק וברזל.
המשאית שהתנגשה במכונית עוצרת
פונה אל הימין, מאיצה ושוב חוזרת
אל הכביש. רגליה הכושלות חוזרות למדרכה.
"את בסדר?" שואל קול בחשכה.
הדמות מולה עומדת שוב: הוא רק חייל אחד,
עם קיטבג על כתף ימין ועם גליל ביד.
"יש לך איך לחזור?" היא מנידה ראשה ל"לא",
וחיוכו גדל ומתמלא.
"טוב." אומר לה החייל, "גם אני נשארתי
פה עד מאוחר, ומה לעשות – מיהרתי.
עצרו לי טרמפ. מה, לא אקח? אכפת לי בטיחות?
נכנסתי חי. יצאתי… קצת פחות."
היא נסוגה ממנו, ורגליה מועדות.
היא מרימה אליו עיני צביה מפוחדות.
"תודה," היא אומרת, אבל היא רואה עכשיו
עד כמה מחודדות שיניו.
"על לא דבר," אמר לה, והושיט לה את ידו,
"אמרו כבר חכמים – לא טוב היות אדם לבדו."
הצרחה הפתאומית נמוגה לשתיקה…
ובבוקר, שוב, התחנה ריקה.
Posted in דנה כץ-בוכשטב | 
No Comments »