הוא הלך בתוך אנך-מורפורק בדרכים עקלקלות,
הוא הרגיש את החצץ, כי דקות הסוליות.
הוא נהג להתפלסף על מגפיים יקרים,
(לא שלו, זה די ברור. על רגלי העשירים).
הוא פטרל בסמטאות ולא עצר שום גנבים,
(הם היו חברי הגילדה והראו לו מסמכים).
הוא שמר על חוק וסדר כשהוביל את המשמר,
דרקונים שלטו בעיר, לוטינרי הוא עזר.
הוא כיבה שריפות עם פיילה,
כשתקפו הדרקונים.
הוא הנהיג משמר הלילה,
הם היו, די מסכנים.
היתה לעמלי פעם מכונה,
שרצה במשרד באותה השכונה,
היא הריצה עליה קוד ירוק על שחור,
עד הצד השני של הדיסק – וחזור.
היה לעמלי מחשב על ענן,
שמכר לה עושה עננים כשירות מקוון,
מחשב גדול ורחוק וחזק,
שהכיל המון מידע, ועכשיו הוא נמחק.
מיכל אומרת איום ונורא!
דברים כאלה לא קורים פה בחברה!
ועמלי חושבת: זה היה אמנם כבר מזמן,
אבל פעם באמת היה לי
מחשב בלי ענן.
רצה מכונה… רצה מכונה…
היה לעמלי גם פיתון מפוספס,
וגמל, ופינגווין, ולובסטר של ראסט.
ביחד הם בנו המון אינסטנסים של הקלאס,
עד שהפיתון עייף וקרס.
ישנן בינות ישנן בינות,
שבשחמט משחקות,
ובני אדם הן מנצחות,
ומביסות רבי אמן,
בין רוסיה למחוז עמאן.
ישנן בינות ישנן בינות,
שסוחרות במניות,
הן את השוק מתמרנות,
ובמהירות מוכרות, קונות,
עושות מיליונים בשניות.
אבל אני איני כזאת,
אבל אני איני, איני כזאת.
אני מ'ציירת רק תמונות,
של יד עם שבע בהונות.
למנגינת "בשדות בית לחם"
קר בממלכת המתים,
לא ישנים בשאול אי פעם.
קר ואתה אינך איתי.
אל נא תבוא אלי. אין טעם.
אי שם בחוץ בשמש
אל תתאבל עלי מאמש
הו, אהובי, נגן, נגן, אהובי שלי
קום והמשך ללכת
עם חליל רועים על שכם
הו, אהובי, נגן, נגן, אהובי שלי.
שרת למלך המתים.
הוא נעתר: אחזור אליך.
יצאתי מתוך המחשכים:
רק אל תפנה אחור פניך.
בגלל שכה אהבת
לא התאפקת, הסתובבת:
הו, אהובי. נגן, נגן, אהובי שלי.
כצל אני אילמת
ומול פניך נעלמת…
הו, אהובי. נגן, נגן, אהובי שלי.
קר בממלכת המתים.
אל נא תבוא אלי. אין טעם.
(למנגינת "אנשי הגשם")
אנשי הכנס מפתחים תובנותיהם:
הם כבר למדו איך להסביר את הניסים.
רעיונות פורחים בתוכניותיהם,
איך לאסוף קהל ולהקסים.
את עוד עובדת, ואינך רואה אותם:
הם מייצרים לך חזיונות תעתועים.
ומבטך עוד לא פגש במבטם,
עוד לא קנית כרטיס לאירועים.
כשכל דבר מרגיש הפוך,
עת מתפתחת בך כמיהה,
אם חלק מתוכך רוצה ללא נודע
אנשי הכנס יכוונוך
להופעה או הרצאה
על העתיד לבוא או קסם אגדה.
את לא יודעת עוד שאת זקוקה להם.
כבר התרגלת לשיעמום ולשגרה.
גם הכאב של בדידותך כבר התעמעם,
ואת החלטת שהוא לא נורא.
אנשי הכנס בכל זאת יבנו מקום
שבו אפשר להתנער, להתחדש,
ורק עוד חודש, עוד שבוע, רק עוד יום
לא תצטרכי לחיות עם מה שיש.
כשתיכנסי אל האולם
ותעזבי את העולם
אנשי הכנס יצבעו את האפור.
מול החיים המעיקים
הם יקיפוך בחיבוקים
והם יקחו אותך לעולמות אין ספור.
באור קרני שמש, העיר היא טיטאנית.
היפה באמת – היא תמיד חדשנית.
אלך נא היום עם בתי המכאנית
אל כל הדברים שנוצרו בשנית.
הנה הספינה העולה אל האתר,
והיא את רזי הרקיע תחקור:
ותא הטייסת, מורם מן היתר,
מותיר את ארצי הקטנה מאחור.
הנה משרת מברזל ומאבן,
סבל הרחובות, הנושא את כובדם.
כמותך הוא, בתי, יצירה משלהבת,
דמותה של פסגת גאונות האדם.
גבהו בימי המדע והדעת
אנחנו כובלים שנאים לבריות
הרי גם גופנו הוא ארץ נודעת
שלה יתווספו עוד עיניים לראות.
בערב אחד גם אנחנו נגיע
לעיר חדשה באורו של כוכב
תסענה ספינות עד לגבול הרקיע
אל שאר עולמות שנמצא אחריו.
הולכת בתי בשדרה שעברנו
מוארת בזיו הלבנה הכבולה
ראה אלוהיי, את כל מה שיצרנו
ומה שבראת הוא רק התחלה.
מבוסס על "לאבא שלי יש סולם" מילים: תלמה אליגון רוז לחן: נמרוד טנא
לאבא שלי יש סולם
עולה בו ברק לשמיים
ואבא שלי כה עסוק
שיש לו שולחן עם ידיים
ואבא שלי הוא חכם מכולם
את זה הוא הודיע לכל העולם
ורק בגללי הוא האבא שלי
כי הבטיח הוא לי
שהוא רק שלי
מבוסס על "נר לי נר לי", מילים לוין קיפניס, לחן דניאל סמבורסקי
צב לי צב לי צב לי משוריין
על השריון מעוט קטן
מהמעוט אויבי אתקיף
על עטלף סלעים אעיף