ספרי לימוד יגידו (ובנאים בכלל!)
לאילו לחץ, מתח, כל חומר מסוגל
וכשקורה תומכת מרשה קריסת בנין
אשמת אובדן או רצח תיפול על האדם.
לא עץ אלא אדם.
אך בעבודתנו עם אבן ופלדה,
נראה שאין שום צדק כזה לבני אדם:
לא לסטנדרט נוצרנו. וכך, למעשה,
עיתים יוטלו עלינו עולות כבדים משאת,
כבדים מדי לשאת.
ספרי לימוד רושמים זאת בטבלאות בסוף:
כמה משקל על גשר, כמה מרים מנוף
מה אבן מסוגלת, ומה בטון יוכל
אך טבלאות כאלה לבני אנוש אין כלל
לדעת מה נסבל.
שלנו היא הארץ, אותה אנו חומסים
שבעי-פלאות מכדי שנתמה על עוד ניסים:
באמצע חלומנו שאנו בני-אלים
בלבול תכניותינו ישבור את הכלים
ואנו נכשלים.
מן הבריאה, רק אנו – כמה טוב לגשר ומסילה! –
נוסף על שנכשלנו, מודעים למכשלה.
אך באותו מטבע, הרינו עילויים:
נבוש על שנכשלנו, למרות הסיכויים –
קשיים או סיכויים.
הו כוח שמעבר, דרכיך לא נודעות
בשעת כאב וצער לוונו לבאות
נדע – הלא אמרנו: דרכייך נכונות
גם אם שבורים אנחנו, או כי שבורים אנחנו –
להעמד, לבנות,
לקום ושוב לבנות.